טקס תימני

 

בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, התפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי.

​

מנהגי טקס חינה תימנית

​

הכלה

בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי  התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע.

בעבר נהגו לאפר את ידיה,רגליה,פניה וצווארה של הכלה בסמלי פוריות: משולש,שיבולת ושלוש נקודות בצבעים שונים. כיום, הכלה מאופרת כמו כלה רגילה.

במהלך הערב מחליפה הכלה לתלבושת שנייה, וחובשת כובע "קרקוש" עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. גם התכשיטים סיימו את תפקידם לערב החינה. לאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית.

​

החתן

גם החתן בחינה תימנית אינו מקופח. הוא לובש תלבושת מסורתית: שמלה, כובע תליון וכמובן עלי צמח ה"שדאב".

לאחר הריקודים מחליף החתן את בגדיו לתלבושת שנייה.

​

מהלך הטקס

​

הכלה והחתן נכנסים מלווים בשירה תימנית וריקודים. השמשית מורחת על ידיהם את עיסת החינה ומברכת אותם. בעבר, בתימן, היה נהוג לעטר את ידי  החתן והכלה, אך כיום עיסת החינה, נמרחת בדומה לעדות אחרות, על כפות ידי הזוג וידי האורחים באופן סמלי. לאחר טקס החינה ממשיכים האורחים לרקוד ולשמוח עם בני הזוג.

​

טקס חינה תימנית 

​

בתימן היה נהוג לערוך את טקס החינה לחתן בלילה שלפני החתונה. ערב זה נקרא "ליל החינא", על שם המנהג למרוח את ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה (צמח הכופר). באותו הערב, או בערב הקודם ערכו הנשים לכלה בנפרד את טקס החינה בבית הוריה. זהו טקס ססגוני בו צבעו  את ידי הכלה וקישטו אותה בקישוטי חינה.

​

המנהג היה שאף גבר, גם לא בני משפחתה של הכלה ואפילו לא אביה, ובייחוד החתן, לא ימצא בבית בעת עריכת טקס החינה ויראה את הכלה. ההשתתפות הייתה לנשים בלבד. טקס החינה לחתן מתחיל בסעודה. לפני ברכת המזון, רב הקהילה דורש בדברי תורה. לאחר מכן, מברכים את ברכת המזון, ובתום הסעודה אומרים המוזמנים דברי הלל ותשבחות, וכן שרים ורוקדים לפני החתן.

​

לקראת חצות הלילה מביא אבי החתן גיגית עץ הנקראת "עריבה" ובה אבקת החינה. את האבקה מערבבים במים ולשים עד לקבלת עיסה בצקית. הרב ניגש לחתן ויושב לפניו. החתן מרים את שרוול יד ימין והרב מורח חצי מעיסת החינה על היד וכורך סביבה בד, וחוזר למקומו. אחריו קם רב אחר ומורח את המחצית השנייה של עיסת החינה על כף ידו השמאלית של החתן.

תוך כדי מריחת החינה על ידי החתן מסלסל הרב בניגון מיוחד, ולעיתים מתחיל בשירה כבר בעת לישת עיסת החינה.

לעיתים נהגו לערוך "מכירה פומבית" (בכסף) של החינה עבור החתן, והזוכה היה מששמשתתף בצביעת החתן בחינה.

הגברים נהגו לשיר ולרקוד עם החתן עד אור הבוקר והשמחה הייתה גדולה.

כיום, כמעט ולא מקיימים את טקס החינה התימני המסורתי לחתן, ובקרב בני העדה התימנית נהוג לחגוג את טקס ה-חינה של הכלה בהשתתפות כל בני המשפחה.